<h1>ארחות חיים הלכ' ספירת העומר סימנים א'—ה'</h1>
<h2>דף קכא.</h2>
בליל ב' של פסח אחר תפלת ערבית מתחילין לספור ספירת העומר והיא תחלת יום י"ו בניסן בלילה כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת פי' ממחרת י"ט וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינ' ואז"ל אימתי תמימות כשמתחיל מבערב. וקודם שיספור מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר היום יום א' לעומר וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תמידין שאם מנה ולא ברך יצא ואינו חוזר ומברך ובשם הגאונים ז"ל מצאתי שלפיכך צריך להזכיר העומר אחר הברכה לפי שיותר נראה שתספור לעומר משאין מזכירין אותו וכן ביום שני אומר היום ב' ימים לעומר וכן ביום ג' אומר היום ג' ימים לעומר. [מנחות ס"ו ע"א] ועל הסדר הזה מונה והולך עד שמגיע לשבעה שאומר היום ז' ימים לעומר שהם שבוע א' וביום ח' יאמר היום ח' ימים לעומר שהם שבוע א' ויום א' וכן מוסיף והולך עד יום י"ג אומר שבוע א' וששה ימים וביום י"ד אומר היום י"ד יום לעומר שהם ב' שבועות וביום ט"ו אומר ב' שבועות ויום א' כן בכל לילה ולילה עד נ' יום מונה הימים לממני יומי והשבועות כמו שאז"ל מצוה לממני שבועי וי"א שאין צריך להזכיר השבועות כי אם בסוף כל שבוע ושבוע וכן נראה מדאמר אביי מצוה לממני יומי ולממני שבועי. ואין מברכין זמן בספירת העומר לפי שאין מברכין זמן אלא על דבר המתחדש לו שיש בה הנאה ושמחה ובזה אין בו שום הנאה אבל יש בו צער שמזכירין חרבן הבית שאין אנו יכולין להביא העומר ובהלכות ברכות כתבתי טעם אחר מספיק. וכשהוא סופר סופר מעומד דכתיב בקמה ודרשינן בקומה מיהו אם מנה מיושב יצא וכ"כ הרמב"ם ז"ל. וכתב ר' האיי גאון ז"ל במוצאי שבתות שסופרין אחר קדיש דסדר קדוש' נהגו ראשוננו לברך ש"צ מעומד וכל העם יושבין ועונין אמן בכוונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד וכן מנהג בכל מקומותינו עכ"ל מיהו בכל הארצות האלה נהגו לעמוד כל הקהל ומברכים מעומד. ואין מונין אלא מ"ט יום שהם שבעה שבועות אבל חמשים יום אינו מונה אע"ג דכתיב תספרו חמשים יום פי' הפסוק כך הוא כיון שבראש הפסוק כתוב עד נאמר שהיא מלה נמשכת והוא כאלו כתוב עד ממחרת תספרו עד חמשים יום ולא עד בכלל. ואם תאמר למה אנו דוחקים הפסוק ומוציאין אותו מפשוטו הנראה בו י"ל שמצאנו כתוב במקום אחר שבעה שבועות תספר לך וכו' תחל לספור שבעה שבועות באמת נראה מזה הפסוק שאין לספור רק ז' שבועו' כי מאחר שכתב שבעה שבועו' למה הוסיף לומר בסופו תחל לספור ותו לא אלא באמת בא להורות שאין לספור יותר משבעה שבועות ופסוק של תספרו חמשים יום כמו שפרשנו. ואמרינן פרק ר' ישמע' קצירה וספירה בלילה וחובת הספירה לכל א' וא' כדכתיב וספרתם לכם מה שאין כן בשמיטה שכתוב וספרת לך וכו' כלומר על בית דין חובת הספירה. ומי ששכח ולא ספר לילה ראשונה כתב ר' יהודאי גאון ז"ל שאינו סופר עוד בשאר לילות ואם נזכר ביום סופר בו ביום וכ"כ ר' עמרם דהיכא דאשתלי ולא מנה ליליא קדמאה תו לא מני בשאר לילותא משום דבעי תמימות וליכא וכתב רבינו האיי גאון ז"ל אי משום דבעינן תמימות שכח בשאר הימים נמי חסר המנין והלכך אם שכח סופר יום שאחריו שמצוה לממנא יומי ודעת הריא"ג כמו ר' יהודאי ור' עמרם ז"ל ומסתברא כר' האיי ז"ל לפי שספירת העומר לדידן אינה מן התורה לפי שאין לנו לא הבאה ולא קרבן הלכך אין לנו לדקדק כל כך בתמימות והכי איתא בהגדה בשע' שאמר משה לישראל תעבדון את האלקים על ההר הזה אמרו לו משה רבינו אימתי יהיה עבודה זו אמר להם לסוף נ' יום התחילו כל א' ואחד סופר לעצמו ומכאן סמכו חכמים להיות סופרים העומר בזמן הזה שהרי אין לנו לא עומר ולא קרבן אלא שאנו מונין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו הם באותה שעה ור"ת ז"ל כתב שאם לא מנה בלילה שאינו מונה ביום המחרת כדתנן כל הלילה כשר לספירת העומר משמע הא ביום לא מיהו אית דאמרי דמני ביממא דומיא דקציר' דאמרינן אם נקצר ביום כשר וכ"כ הב"הג דמונה ביום המחרת וז"ל והיכא דאשתלי ולא בריך בחדא מן לילותא מברך כל יום המחר' ומברך וסופר כל מה שיזכור כל שאר הימים שלא יפשע במצות ע"כ. וי"א כי להוציא עצמו מן המחלוקת סופר בלא ברכה וכן דעת הר"ם נ"ע והר"י מקור' ז"ל ובאר הר"י עכשיו בזמן הזה שאין הספיר' אלא זכר למקדש אין להקפיד שיהיה ודאי לילה ע"כ וכ"כ הר"ז ז"ל וז"ל הכי אסיקנא במנחות אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. וטעם אין כונסין ואין מסתפרין מפסח ועד עצרת אכתוב בהל' קדושין בע"ה.
